חקלאי מניו זילנד מסתכל על סובסידיות דרך עדשה אחרת

A $12-billion “assistance package” to American farmers sounds like a great deal, לפחות עבור המקבלים: תשלום חד פעמי שנועד לרכך את הסבל שנגרם כתוצאה ממלחמות סחר ומחירי סחורות נמוכים, מהבית הלבן שרוצה בכנות לעזור.

יש לי נקודת מבט אחרת. כחקלאי בניו זילנד שקיבל פעם סובסידיות ממשלתיות ואז איבד אותם, אני מדבר מניסיון כשאני אומר שחקלאות טובה הרבה יותר כאשר ממשלות נשארות מחוץ לעסק שלנו ונותנות לנו לגדל את המזון שלנו ללא הפרעה..

The federal assistance package is in fact a devil’s bargain: ×–×” יביא יתרונות לטווח הקצר, אך גם ייצור בעיות לטווח הארוך עבור החקלאים האמריקאים.

כשהפכתי לראשונה לחקלאי בשנות השמונים, ניו זילנד תמכה בחקלאות כמו שממשלות רבות כל כך עושות. במקום לתת לנו לפעול בשוק חופשי בלתי מוגבל, זה שילם לנו סובסידיות עבור הכבשים שלנו, צֶמֶר, חלב, ובשר בקר.

ואז עלתה לשלטון ממשלה חדשה. ×–×” ראה בחקלאים חבורה של פריבילגיות, בעלי קרקעות עשירים. We didn’t know it, אבל בזמן שאנחנו שולפים עשבים משדות ומנקים סטי חזירים, we had become New Zealand’s landed gentry.

אז הממשלה לקחה את הסובסידיות שלנו. It didn’t just reduce them. It didn’t phase them out over a stretch of time. ×–×” חיסל אותם בבת אחת. ×–×” ניתק אותנו מהודו קר.

I won’t pretend that it was easy. למעשה, חיסול התומכים הללו מסכן את החווה שלנו.

חקלאים הפגינו בערים ובעיירות. באי הדרומי, היכן שהחוות שלנו ממוקמות, חלקם ממש שחטו כבשים ברחובות. הם העלו נקודה פוליטית דרמטית, אך הם פעלו גם מתוך אינטרס עצמי כלכלי. עם אובדן הסובסידיות, בעלי חיים רבים היו מתים בעלי ערך רב יותר מאשר חיים. כשחקלאים שלחו אותם לעיבוד, they didn’t earn payments in return. במקום, הם קיבלו חשבונות.

It sounds perverse—and indeed it was. But that’s what happens when governments pay subsidies. הם מפילים שווקים ובונים תמריצים רעים למערכות כלכליות.

I didn’t participate in those protests. הייתי עסוק מדי בניסיון להציל את החווה שלנו. למספר שנים, בילינו כמה שפחות. כמעט ולא ביצענו שיפורי הון. We’ve always kept a vegetable garden, אבל אז ×–×” הפך לחבל הצלה. The garden wasn’t a hobby, אלא מקור אוכל. ×–×” ×”×™×” על הישרדות.

הממשלה שהסירה את הסובסידיות שלנו פעלה למרות הכל. It didn’t mind watching farmers fail—and many did fail, עקב אובדן התמיכה הכספית בשילוב ריביות גבוהות, מחירי קרקע נמוכים, וגורמים אחרים. כשהממשלה הציעה לשלם לחלק מהחקלאים כדי לצאת מחקלאות, המון הסכימו ללכת והרגישו הקלה כשעשו זאת.

האירוניה היא שלמרות שחיסול הסובסידיות התחיל כסוג של עונש פוליטי, זה הפך לברכה ארוכת טווח עבור החקלאים. עברנו תקופת הסתגלות קשה אך הגענו ממנה חזקה מתמיד.

המשפחה שלי התמקדה בחווה שלנו. כשעמדנו בפני בחירה קשה, פתאום הייתה לנו הגמישות לקבל החלטות על סמך שיטות חקלאיות ועסקיות טובות. הפכנו ליעילים ללא רחם, שזו דרך נוספת לומר שהפכנו ממש טוב במה שאנחנו עושים.

שיפרנו גם את יכולתנו להתנגד לתקנות שפוגעות בחקלאות. סובסידיות מעצימות פוליטיקאים, שיכולים לאיים על הפסקת הסיוע אם החקלאים מסרבים לקבל צורות שליטה חדשות. בלי סובסידיות, יש לנו יותר חופש לפתור בעיות באמצעות יצירתיות וחדשנות ולא באמצעות דחפי השליטה והשליטה של ​​הממשלה.

כמדינה, ניו זילנד השיגה יתרון בכלכלה העולמית. כאשר אנו עורכים הסכמי סחר או מובילים תיקים לארגון הסחר העולמי, we’re always in a strong position because our negotiators and diplomats don’t have to explain away market-distorting policies. היום, אנו מייצאים יותר מתמיד.

כך שחקלאים אמריקאים צריכים לקבל את $12 מיליארד חלוקה? That’s for them to decide. אבל אם הממשלה שלי בניו זילנד תציע הצעה דומה, I’d feel a flicker of temptation and then reflect upon what I’ve learned from a lifetime in agriculture and come to my senses. התשובה שלי תהיה פשוטה: לא תודה.